פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP יזהר באר ואורחיו בוחנים באופן ביקורתי מיתוסים ישראליים שאמיתותם לא הובררה עד הסוף
גם היום, 56 שנה לאחר שישראל כבשה את הגולן והשתלטה על האזורים המפורזים ממזרח לכנרת, מעטים יודעים מה באמת מסתתר שם מתחת לקוצים, לגדרות התיל ולשדות המוקשים. טיפין, טיפין הוא נחשף עכשיו במלוא עוצמתו, קו מז’ינו מקומי שבנו הבריטים במטרה לעצור פלישה גרמנית ממזרח בתחילת שנות ה-40. “קו אידן” היה מי שנתן שם למערכת הביצורים המרשימה, שמשום מה נעלמה מהתודעה ואיש מההיסטוריונים, מורי הדרך ויודעי קורות העתים החיים היום, לא שמע עליה, 80 שנה לאחר הקמתה.
נשמע כאן על מערכת הבונקרים והמכשולים האנטי טנקיים, קילומטרים של מחפורות וביצורי בטון הגולשת ממורדות הגולן לכנרת, ונשאל כיצד קו הביצורים האדיר, שגדול בהרבה מכל מתחמי הביצורים לעצירת הפולש הגרמני שהקימו הבריטים בארץ ישראל, כולל זה שנבנה ב”מצדה על הכרמל”, נעלם מעיני ההיסטוריונים ואוהביה של הארץ.
נסייר במתחם הביצורים בסמרה, נשמע על בית חולים השדה הענק שנבנה מתחת לאדמה, וגם נספר על הכפר הבהאי א-סמרה, על סילוקו בראשית שנות החמישים ועל הקמת קיבוץ האון במקומו.
ואם חשבתם שההתנחלויות הישראליות הראשונות מעבר לקו הירוק הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים אתם טועים. הן הוקמו בשנות החמישים ממזרח לכנרת.
ואם במיתוסים עסקינן נבחן את הנרטיב המקובל על ההפגזות הסוריות על ישובי העמק לפני 67′, ונשמע על הפרובוקאציות שנקט צה”ל מול הסורים בשטחים המפורזים במטרה לעודדם לירות על ישובים ואז להפעיל נגדם את חיל האוויר.
וגם נשמע מדוע אבא אבן השתולל מזעם כשנאלץ להסביר את מעשיו של צה”ל באו”ם.
האזינו שפטו ושתפו!
***
תמלול ראיונות: דינה זוהר, אסתר פרת, נורית גרובר
מוסיקה: אלון סגל – “בדרך אל הערירי” ( מבצע עידו שכטר)
להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):
לקריאת תמלול הפרק:
[פרות קדושות] פרק 71. “קו-אידן? בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת
מאת: יזהר באר
‘קו אידן’ הוזכר כאן לראשונה, לפני כשנתיים, בפרק 57 של פרות קדושות הטנק בדגניה – גרסת המפקד הסורי.
איני עבאדי, מזרחן בן דגניה א’, הציג כאן את גרסת מפקד ההתקפה הסורית על הדגניות, שטען מול מפקדתו כי הטנקים הסורים הגיעו אל ‘קו-אידן’. למעשה, הגיעו הסורים למחפורות בשערי דגניה אך בהעדר מפות וכלי עזר בסיסיים הם טעו להאמין שמדובר בקו הביצורים האדיר שבנו הבריטים וששכן כמה קילומטרים ממזרח לדגניות. קל היה גם לתרץ כך את התבוסה הסורית המביכה בשער הקיבוץ, שהיה פתוח לפולש.
גרסה זו של המפקד הסורי הוזכרה גם במאמרו של פסח מלובני, חוקר ואיש אמ”ן לשעבר קרב צמח והדגניות מנקודת ראותו של המחקר הסורי (בחוברת “עלי זית וחרב“, 2016, ט”ז, עמ‘ 172–193).
תזכורת מפרק 57:
איני עבאדי: “מה זה ‘קו אידן?”
אני: ‘קו מז’ינו’ המקומי, קו הביצורים שהבריטים בנו?
עבאדי: “כן. על שם אנתוני אידן, שהיה היה קצין מצטיין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולאחריה היה שר החוץ.”
אני: מה הקשר שלו לפה?
עבאדי: “זה היה הרעיון שלו להקים את המבצר. בזמן מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית כבשה את סוריה ולבנון והשליטה שם את שלטון וישי. היה חשש שהגרמנים יתקפו את ארץ ישראל בנקודה הזאת, ויירדו מדרום הגולן, לירמוך.”
אני: איפה בדיוק עובר הקו?
עבאדי: “על הגבעה שנקראת ‘גבעת ההתיישבות’, הנקודה הגבוהה ביותר בתל קציר. בנו שם עמדות בטון עם גג, כלומר, נגד הרעשה, ובית חולים תת-קרקעי. בשוליים הצפוניים שלו בנו מוצב בטון אל מול האון, שעוד לא היתה. וגם חפרו תעלה אנטי טנקית, מהקרנטינה החדשה עד לירמוך. אני הייתי צד חזירים בתעלה הזאת. הייתה תעלה אנטי טנקית שתמיד היה בה מים, אז החזירים עשו חיים.”
אני: הקו הזה קיים עד היום?
עבאדי: “בוודאי.”
אני: למה לא שמענו עליו?
עבאדי: “כי אתה…“
אני: ‘כי אתה בור ועם הארץ’, אתה אומר?
עבאדי: “אני חפרתי בו ודשתי בו, הייתי צד חזירים שם בלילה…
אלא שלא רק אני לא שמעתי מעולם על קו אידן. שאלתי את החוקר ד”ר יגאל קיפניס, שספרו “ההר שהיה למפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, (הוצאת מאגנס, 2009), הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בזמן החדש, והוא אמר שמעולם לא שמע על קיומו של קו אידן. כך אומרים גם בני הקיבוצים הגובלים בפרויקט הביצורים הענק. הם לא ידעו מה מסתתר בין מטעי הבננות ומצבורי קני הסוף של חופי דרום מזרח הכנרת.
בהמשך הפרק נשמע אותם.
***
לפני כשלוש שנים, סמוך למותו, ראיינתי את אסף אגין, חוקר בן דגניה ב’ לפרק 40 של פרות קדושות הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית, על קרבות עמק הירדן בתש”ח. לאחר פטירתו חברו שלושה מבני העמק, עוזי קרן, אילן אשד ושלמה מנוח, והוציאו לאור את מחקרו של אגין בספר שכותרתו “עמק במערכה”, שמתאר את הקרבות בעמק ואת הכישלון של צה”ל בגירוש הסורים מאזור עין גב ב-1948 – אזור ביצורי ‘קו אידן’.
המשימה הבאה שלהם היתה חשיפתו של ‘קו אידן’, שמיתוס עוצמתו השפיעה על הסורים במלחמה ואולי גם על צה”ל בראשיתו. יצאתי איתם ועם חבורה של יודעי ח”ן לסיור בשטח.
אבל לפני כן, כמה דברי רקע הכרחיים:
“קו מז’ינו” המקורי, מערכת הביצורים העצומה שבנו הצרפתים בהשקעות עתק לפני מלחמת העולם השנייה כנגד פלישה גרמנית לארצם, הפך למטאפורה למשהו שאי אפשר לסמוך עליו. לפאדיחה קולוסאלית. הגרמנים פשוט עקפו אותו. הבריטים החליטו לבצר את גבולה הצפוני של ארץ ישראל מאותו מניע ובנו את ‘קו אידן’. אבל גם אליו הגרמנים לא הגיעו.
מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד אמצע 1942 אירופה ברובה כבר נכנעת לגרמנים ולבעלי בריתם במדינות הציר. האיטלקים והגרמנים כובשים את לוב ומתקדמים לעבר מצרים עד אל-עלמין. עיראק, שתומכת בגרמנים נכבשת ע”י הבריטים שגם משתלטים על סוריה ולבנון המוחזקים בידי ממשלת וישי הצרפתית, שמשתפת פעולה עם גרמניה. בינתיים, במבצע ברברוסה, מפנים הגרמנים כוחות גדולים לעבר שדות הנפט בקווקז ובבריטניה עולה חשש גדול ממתקפה גרמנית דו כיוונית על ארץ ישראל, מדרום ומצפון, מכיוון מצרים ומכיוון סוריה ולבנון.
גם הישוב העברי נתקף בחרדה קיומית נוכח סכנת הפלישה ומחשש ליישום תכנית ‘הפתרון הסופי’ גם על יהודי ארץ ישראל, שמנו אז כחצי מיליון נפש. ‘מאתיים ימי חרדה’, כך כונתה הפאניקה שאחזה את הישוב ב-1942.
אלה היו ימים של שיתוף פעולה הדוק עם הבריטים שסייעו בהקמת הפלמ”ח וביצרו את הכרמל, שבו עפ”י התכניות, יתרכז הישוב העברי לקרב אחרון – ‘מצדה על הכרמל’.
במקביל גיבשו הבריטים תכנית מקפת להגנת פלסטינה ועבר הירדן והתחילו להקים קווי ביצורים בגליל ובעמק הירדן.
שלמה מנוח מספר: “החלטנו לחקור את מה שאיש לפנינו לא חקר, את “קו אידן”. גילינו תגליות שבמשך שמונים שנה איש לא חקר ואיש לא ידע במה מדובר.”
***
חלק מביצורי קו אידן נהרסו בידי הסורים בהתאם להסכם הפסקת האש עם ישראל שנחתם ב-20 ביולי 1949. ההסכם היה מושתת על ההישגים הצבאיים. הסורים החזיקו את כל השטח שכבשו עד דרום מזרח הכנרת וישראל החזיקה את עין גב ואת סוסיתא. בהסכם נקבע שאין לאף צד ריבונות באף שטח שנכבש מעבר לקו הבינלאומי ואלה הוכרזו שטחים מפורזים. יחד עם זאת נקבע שבשטח המפורז יהיה יתרון למי שיושב בו. בשטח הצפוני הותר להקים משטרה יהודית ובשטח הסורי, משטרה סורית. כן נקבע כי על הצדדים לפרק את כל הביצורים שהקימו. חלק מהביצורים הסורים התבססו על מוצבי הבריטים בקו-אידן.
עוזי קרן: “הסורים הרסו את רוב הביצורים, אתם רואים פה דוגמאות ברכס תל קציר. הם לא הרסו את כל הביצורים בעומק. ובדיוק בשלושה חודשים כשצריך היה לפרק את הביצורים, ישראל התחכמה והקימה את קיבוץ האון.”
“אני מוצא מכתב של ראש משקיפי האו”ם, שמודיע לישראל שעליה לפרק את הביצורים שהקימו בהאון. בעצם, שני הצדדים פירקו את הביצורים. הסורים כאילו פירקו את קו אידן, אבל זה לא נכון. אתם תראו היום שחלק הרוס אבל הרוב לא נהרס. לדעתי זה נובע מהמחשבה שלהם שבעתיד זה יהיה שטח ריבוני שלהם. למה להם להרוס? הרי נקבע שאין שטח ריבוני לאף צד. הסורים נמנעו מלהרוס את רוב הביצורים כי לא היה להם אינטרס.”
“עברו 80 שנה. ב-2022 אנחנו מתחילים לחפש את הביצורים בשטח. בטונים, עמדות, כל מיני דברים…
“מצאנו בונקרים של ממש, בונקרים עמוקים מבטון, בערך בגודל של 8 מטר על 3 מטר… היום תראו בונקר אחד כזה.
“הייתה אגדה בעמק הירדן, שהבריטים בנו פה גם בית חולים. בתכניות מופיע שם MDS, מדיקל דרסינג סטיישן, שמונים וארבע מיטות. אז אמרנו; בית חולים, שמונים וארבע מיטות, זה חייב להיות משהו גדול. התחלנו בחקירות והעדויות היו שזה נמצא בתוך ואדי בגולן, בצלע של אל קסר, ברכס תל קציר. היו שמועות שהוא נטמן באדמה, כמו שהוא, והיו שמועות שפירקו אותו, פוצצו אותו, ואז טמנו אותו באדמה. אז יצאנו לשטח לחפש אותו…
“פה יש מין תל כזה, לא טבעי, תל מלאכותי. הערכה אחת אומרת שהבריטים פירקו אותו וכיסו אותו באדמה. אכן מבצבצים פה מהאדמה כל מיני בטונים וחוטים וכל מיני סימנים וברזלים…
“הבעיה היא שהשטחים האלו בתוך שדה מוקשים. ובעצם להגיע לשם, צריכים לחצות את שדה המוקשים שהוא מתחיל מפה, והוא ממשיך הלאה וכל הרכס הזה כולו מוגדר כחשוד במיקוש. מישהו הלך ופרס שם חוטי תייל, ומהרגע הזה אנחנו גם לא יכולים לנסות לחפור ולחפש את בית החולים ונשארנו עם כתב החידה.
“נשאלנו האם המוצבים האלה שנחפרו אי פעם אוישו? וככל שבדקנו, לא מצאנו שום אינדיקציה, לא פחיות של סרדינים ולא סימנים בתוך המוצבים ולא שום דבר שהבריטים מתי שהוא איישו אותם.
“שאלנו מדוע כל הביצורים הבריטים המפורסמים של הכרמל ושל פילון, וצפת וקרן נפתלי אבל אף אחד לא דיבר על אלה. לא מצאנו שום ספר, שום משפט, שום תעודה ושום נייר המעיד שהיה פה קו ביצורים בעמק הירדן. והוא גדול הרבה יותר מכל האחרים. למה זה לא נכתב בהיסטוריה? למה אף אחד לא יודע על הקו הזה? למה לא נכתב מאמר אחד על הקו הזה?”
–מה ההשערות שלך?
קרן: “לא ספרו את עמק הירדן. אני יכול להוכיח את זה. לא ספרו. לא החשיבו אותו, הוא לא היה מטויל, לא הקימו עליו יישובים חדשים, לא קנו קרקע. הבטן מלאה…”
שלמה מנוח: “כשבאנו אל פרופסורים מפורסמים לגיאוגרפיה והיסטוריה של צפון הארץ, הם לא שמעו על זה מעולם. זה מחזק את דבריו של עוזי, שכל המערכת הזאת של הביצורים לא הייתה ידועה לאיש, עד שאנחנו נכנסנו וניסינו להעיר אותה משנתה, אחרי 80 שנה…”
***
יצאנו למורדות הגולן הגולשים לכנרת בהנחייתו של עוזי קרן, שמדלג בקלילות בין המחפורות והבונקרים היצוקים בטון מזוין ומתלהב מהמתחם המרשים שחשף, כמו מגלויה שהגיעה מזמנים אחרים:
עוזי קרן: “אנחנו נמצאים עכשיו בעמדה של פלוגה מסייעת. היא כוללת עמדת נשק, עמדת נ”ט, עמדת אחסון, תראו מערכת תעלות שמכוסה בקוצים. חשפתי לכם את הפינה הזאת, שתראו את הבטון. בטון בריטי.
“מי שינסה לעבור בציר הזה, נחסם במערכת שלמה של ביצורים.
“זה בונקר ארטילריה, שימו לב, האורך שלו 8 מטר. אנחנו עומדים על הגג שלו. מי שנמצא ממול בכלל לא רואה אותו. שמערכת התותחים מאחוריכם, ליד הבננות. תראו את העוצמה, קירות של 25 ס״מ, עם זיון, מוסתר, איש לא רואה אותו…”
כמה אנשים יכולים להיכנס לשם?
קרן: הוא 8 מטר על 3 מטר. תעשה חשבון. מחלקה.
יש עוד בונקר אחד אחרי אגודת המים. מאחור יש עוד אחד, פשוט לא רצינו לקחת אתכם לקוצים. ויש עוד אחד, בעצם עוד שניים, שתראו בהמשך. זה רק מעיד על העוצמה. כזה דבר אין בכרמל, כזה דבר אין בהר כנען, אין בשום מקום כאלה בונקרים. אנחנו מצאנו 45 או 50 אתרים, זה רק אחד מתוך 50. אתם היום תראו 7-8 מהם.
“אנחנו מקווים שמישהו יירש אותנו ויעשה מזה מיפוי, ויוליך פה ילדים, נערים, שיראו את הביצורים האלו שאף אחד לא יודע עליהם… תראו איזה עוצמת בטונים, איזו כמות. עכשיו יש קוצים אז אתם בקושי רואים, אבל יש פה הרבה יותר ממה שאתם רואים…”
שאלתי: עוזי, זו אדמת בזלת, איך חפרו את זה, עם מכונות או בידיים?
קרן: “יש עדות של קבלן שבנה את מבצר פיק, שהוא הביא פועלים מעזה לחפור…”
קבלנים יהודים היו מעורבים פה?
קרן: “טוב שאתה שואל. שלמה ואני הלכנו לארכיון סולל בונה. אין נייר אחד שמעיד שהם עבדו ב’קו אידן’. הם תיארו את מה שהם עשו בגדר הצפון, הם תיארו מה הם עשו באפריקה ומה סולל בונה בנה. הוא לא מתאר את האזור הזה בכלל. אנחנו כל כך המומים מזה שאף אחד לא כתב מילה אחת על התעלות האלה. אין מילה.”
כמה זמן לקח לבריטים להקים את כל המערך הזה?
קרן: “מאמצע 41׳ עד התחלת 43׳. שנה וחצי בערך.
ומה שאתה אומר בעצם, עוזי, שכל אנשי עמק הירדן, כולל כל הגדוילים שהיו עם הרבה מאוד מודעות ביטחונית, לא שמו לב לזה?
עוזי: הנה אני אראה לך את הגדוילים. יש פה כמה חבר׳ה… הנה, אלי ארזי. אלי חוקר של עמק הירדן ולא ידע כלום.
אלי, ידעת על הקו הזה? היית פה פעם במקום הזה?
ארזי מהנהן: לא.
ויש את הסיפור על בית החולים המסתורי, שבנו הבריטים מתחת לאדמה, ואיש אינו יודע בדיוק היכן.
קרן: “הייתי אצל ירח פארן (חוקר בן העמק) – הוא ראיין קבלן מרמת גן שאמר לו את המילים האלה: ‘אני בניתי את בית החולים. גרתי במלון לידו בטבריה, נסעתי עם הטנדר עד סמרה, שם חיכה לי סוס עליו רכבתי להרים ושם בנינו את בית החולים. אז ירח שואל אותו: ׳איפה בית החולים?׳. אז הוא אומר: ׳בתוך ואדי׳. אז הוא שואל אותו: ׳באיזה ואדי?’ הוא אומר: ׳הוואדי שעוקף את תל קציר של היום לכיוון האון.
אז אנחנו נלך ונבדוק את כל הואדיות…”
***
ממש על גבול הביצורים של קו אידן נמצאים מטעי הבננות של קיבוץ האון. אני פוגש שם בן קיבוץ צעיר שבא לעבוד בבננות:
מה שמך?
“יניב קמפי מקיבוץ האון.”
תגיד, אתה גר כאן כל החיים?
קמפי: “כמעט, מגיל ארבע.”
ידעת שכאן זה ‘קו אידן’?
קמפי: “אני לא מכיר את השם הזה.”
לא שמעת מעולם?
קמפי: “לא שמעתי על זה אף פעם.”
לא ראית פה ביצורים, תעלות, בונקרים?
קמפי: “פה ושם רואים ביצורים.”
אבל אתה לא יודע מה זה?
קמפי: “אני לא עובר את הגדרות פה. אף פעם לא שמעתי על זה. מעניין, לא סיפרו לי בקיבוץ על ההיסטוריה של המקום הזה.”
בקיבוץ לא שמעת דבר?
קמפי: “לא.”
אוקיי.
‘תגיד,’ שאל אותי אז הקיבוצניק, ‘היה פה איזשהו קו?’
כן, קו-אידן. מין קו-מז׳ינו כזה…
***
בתכנון קווי הביצורים הבריטים לקחו בחשבון שהגרמנים עלולים להתקדם דרומה לאורך חופי הכנרת ולפיכך סגרו את המעברים האפשריים בקו של ‘שיני דרקון’, עמודי בטון ענקיים נגד מעבר טנקים, שגולשים לתוך הכנרת. הגענו לשם והמראה די מדהים; שלוש שורות ארוכות של שיני דרקון, כמו טורי דינוזאורים מהעבר הרחוק, שגולשים ממזרח וחודרים בין קני הסוף עמוק לתוך האגם. מסתבר, שגם תושבי הקיבוץ הקרוב אינם מכירים את הפנומן הזה שנותר על מקומו 80 שנה.
עוזי קרן: “ואז אנחנו מגיעים למכשול העיקרי ששומר על עמק הירדן, שמתחיל מההרים ונגמר פה 110 מטר בתוך הים. מדדתי. 83 קבוצות של שלושה עמודים כל אחד. טנק גרמני פאנצר לא יכול לעבור ביניהם.
“מה שמפתיע, זה שהבריטים האלו לא חסכו כסף. ראיתם את המוצבים הקודמים, ראיתם בונקרים, אתם רואים יקים כאלה, עשו פה צפיפות כזאת בתוך הים.”
מה המשקל של כל בטונדה?
עוזי: “מישהו העריך את זה בשלושה טון.
“אני גר פה בעין גב 60 שנה, אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר הזה…”
***
ד”ר יגאל קיפניס, תושב מעלה גמלא, בגולן, הוא היסטוריון שכבר התארח בתוכניתנו בעבר (שרון לא רימה. לא רק שבגין ידע הוא הכשיר את הקרקע שככה זה בדיוק יקרה)
ספרו “ההר שהיה כמפלצת – הגולן בין סוריה וישראל”, הוא כאמור המחקר המקיף ביותר שנעשה על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה, לא מזכיר כלל את פרויקט ‘קו-אידן’.
פניתי אליו:
אתה כתבת את המחקר המקיף ביותר על ההיסטוריה של הגולן בעת החדשה ולא התייחסת לפרויקט הענק הזה שהולך ונחשף שקרוי ‘קו אידן’?
יגאל קיפניס: לא שמעתי עליו. זה חדש לגמרי עבורי… את הפרויקט הזה לא הכרתי. אני מבין שאני לא היחידי.
איך אפשר להסביר את זה, שפרויקט ענק כזה, שכולל עשרות בונקרים, תעלות ובית חולים תת קרקעי, איך זה שאף אדם חי, שום היסטוריון, אף מורה דרך, לא מכיר את הדבר הזה, ועברו רק 80 שנה?
קיפניס: “זו שאלה טובה. אפשר לנסות להסביר את זה, ראשית, הפרויקט הזה לא תופעל. זה היה בתכנון וקיבל ביטוי בשטח, אבל לא איישו אותו. צריך לזכור שזה היה אזור לחימה בין 48′ ו 67′. הקימו שם עמדות והיו שם חיילים וחפרו תעלות, אז יכול להיות שזה נבלע בפעילות השוטפת…”
זאת אומרת, שכוחות ההווה התיישבו על ביצורי העבר והיטשטשה ההפרדה?
קיפניס: “כן. כנראה אף אחד לא ייחס את זה לפרויקט אחר שהיה.”
אבל כהיסטוריון, אתה יכול להגיד משהו על יחסי הציבור הנהדרים שהיו כלפי הפרויקט הבריטי האחר באותה מסגרת, ‘מצדה על הכרמל’?
קיפניס: בתהליך כתיבת ההיסטוריה לפעמים נרטיב אחד משתלט ולוקח הרבה מאוד זמן עד שמתבהרת התמונה המלאה. לא שהסיפור בכרמל לא נכון. הוא נכון ומעניין, אבל בגלל שהשוו אותו למיתוס מצדה הוא יצא מפרופורציה…
בכרמל, המיתוס שנבנה היה שאם הגרמנים באמת יפלשו אז הישוב היהודי יצטרך להתכנס כולו בכרמל ולהגן על חייו. לא סתם קראו לזה ‘מצדה’. עמק הירדן זה משהו אחר.”
***
החלק בפרויקט הביצורים שבו ביקרנו קרוי ‘מתחם סמרה’, המקום בו שכן א-סמרה, אחד הכפרים בעמק הירדן שאת אדמותיהם רכשו הבהאים. הבהאים, בני הדת הפרסית שנולדה במאה ה-19 ומרכזם הרוחני שוכן בחיפה, הקימו ארבעה ישובים חקלאיים במזרח הכנרת ובעמק הירדן; א-סמרה, נוקייב, אום ג’וני ועדסיה. גורלה של א-סמרה מעניין כיוון שהיא התקיימה עד ראשית שנות ה-50 ומאחר ועל חורבותיה הוקם קיבוץ האון.
קיפניס מספר על גורלה של א-סמרה ואיך כל זה קשור להפגזות הסוריות על ישובי עמק הירדן לפני מלחמת ששת הימים:
קיפניס: “הבהאיים רכשו את הקרקעות, אבל ישבו שם אריסים ערבים.”
מה היתה המוטיבציה של הבהאים לרכוש אדמות דווקא בעמק הירדן?
קיפניס: כולם רצו לקנות אדמות, גם הציונים וגם הבהאיים…
מה קרה בסמרה?
קיפניס: היה שם כפר של אריסים במקום שנמצא היום האון, שעיבדו את הקרקעות שבבעלות הבהאיים. האזור הזה נכלל בתחום המדינה היהודית של החלוקה. הסורים כבשו ב 48′ את המתחם עד מעגן של היום ועוד כמה שטחים בצפון. היו שם שלושה כפרים ערבים; נוקייב, א-סמרה ואל-חמה.
סוכם שלא יהיו שם חיילים, רק שוטרים. מהר מאוד ישראל הקימה בסוסיתא תחנת משטרה, במרכאות. החיילים היו מחליפים מדים בצמח והופכים להיות שוטרים. וככה זה איכשהו התנהל. ישראל קבעה עובדות בשטח…
בגלל העליונות הצבאית?
קיפניס: בדיוק. העליונות הצבאית של ישראל היתה ברורה. כבר חתמנו על הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב האחרות וסוריה לא מיהרה לחתום אז ישראל איימה שהיא תכבוש את הגולן. ולכן בסופו של דבר הם נכנעו ופינו את השטחים שהם כבשו. אבל הפשרה היתה שזה יישאר שטח מפורז. לא להכניס חיילים ולהחזיר את המצב לקדמותו.
בהחלטה של בן גוריון הוקמה אז רשות להשתלטות על האזור המפורז. הביטוי המעשי הראשון היה בצפון, בפרויקט ייבוש החולה…
עניין ההרעשות הסוריות על תל קציר והאזור עד 67′ היה קשור לקביעת העובדות הללו?
קיפניס: “כן, אבל אתה קופץ כמה שנים קדימה. אחרי שסמרה כבר לא היתה. אבל בעקרון כן.
“מיד השתלטנו על 70-80 אחוז מהשטח המפורז. הישובים הראשונים שהקמנו מעבר לקו הירוק, אם אנחנו מגדירים את הקו הירוק כקו שביתת הנשק של 49′ היו מעגן, האון, תל קציר וגדות. כולם הוקמו מעבר לקו הירוק. אבל זה היה בשטח שנכלל בתחום המדינה היהודית בחלוקה.
“קבענו עובדות כי יכולנו. לסורים לא היה את הכוח, מדינה צעירה עם הפיכות שראשי השלטון בה התנודדו על החבל כל כמה חודשים.”
מה היה גורל הכפרים הערבים באזור?
קיפניס: “המאבק על השליטה באזור המפורז התחיל עם ייבוש החולה. לצורך כך היו צריכים לעבור עם טרקטורים לצד השני של הירדן והסורים ירו עליהם. אחרי התקרית הראשונה הבעיה נפתרה בעזרת האו”ם. אבל ישראל, בהוראה מגבוה רצתה להגביר נוכחות ואז באפריל 51′ שלחו סיור ממונע לעשות סיבוב נוכחות באל-חמה. ההוראה היתה להקיף את הכפר ולחזור. הם הגיעו בקומנדקרים לגבול הבינלאומי, היתה שם עמדה סורית והסורים קראו לחיילים בצעקות לעצור, ‘אחרת נירה’. הם קיבלו הוראה להמשיך לנסוע, הסורים ירו ונהרגו 7 חיילים.
“בתגובה ישראל תקפה מהאוויר את אל-חמה ודרשה מתושבי סמרה להתפנות. הם לא רצו. כעבור יומיים פינו אותם בכוח.”
לאן הם התפנו?
קיפניס: “לסוריה…
“אותו דבר עשו גם באזור החולה. למעשה, מאותו זמן כבר לא היתה אוכלוסיה ערבית בשטח המפורז, למעט באל-חמה.
“במסגרת המאבק על השטח המפורז, הסורים שלחו לאזור תל-מוטילה, אלמגור של היום, רועים עם בקר, כנראה חיילים. הגיע דיווח ואז שלחו מגינוסר כוח של גולני. המג”ד היה גנדי, שנשאר בגינוסר ולא בא עם הכוח.
“התחיל קרב שנמשך שבוע ימים. קרב הזוי, נוראי, בחום. היו לגולני 40 הרוגים.
“אחרי שבוע של לחימה החליטו להעלות רביעייה מרמת דוד. שרת, שהיה ראש ממשלה, שהחליף את בן גוריון, ששהה בחו”ל, אישר להעלות מטוסים אבל לא לתקוף. רק לעשות איזה פס. יואש צידון שהיה המתאם בשטח אמר למוביל הרביעייה שלא היה ישראלי, באנגלית, ‘יש הוראה לא לירות אפשר לא להבין’.
“הסורים ברחו. ואז החליטו גם להקים את אלמגור, שקמה ב 60′ בדיוק שם, בתל-מוטילה.”
זה גם היה האזור המפורז?
קיפניס: “כן. השטחים שלהם היו באזור המפורז ששימשו סיבות להרבה תקריות אש. גם שם וגם באזור הדרומי, של סמרה. עיקר הסיבות לתקריות נבעו מזה שישראל עלתה על שטחי עיבוד שהיו של תושבי סוריה. אנחנו ידענו שאם נעלה אז הסורים יירו. כשרצינו לעורר יום לחימה העלנו טרקטור משוריין לעבד את החלקות האלה, ידענו שהסורים יירו, אנחנו נשיב אש ואז זה יהיה יום לחימה.
מה היה האינטרס הישראלי ליצור יום קרב כזה?
קיפניס: ‘הקרב על המים’ בין נובמבר 60′ למלחמת ששת הימים. הקמנו אז את המוביל הארצי אבל הסורים לא הסכימו שניקח מים מהכנרת בנימוק שזו פגיעה בהסכם שביתת הנשק. כשהפעלנו את המוביל הארצי בסוף 64′ הסורים בחסות הליגה הערבית החליטו להקים את מפעל ההטיה של מקורות הירדן, מאזור הבניאס ורג’ר כדי להעביר את המים לירדן. ואז אנחנו התחלנו להפעיל כוח. מבחינת ישראל זה היה בלתי אפשרי.
בנובמבר 64′, דדו, שהיה רק שבוע ימים מפקד פיקוד צפון, החליט לחדש את הנסיעות בדרך שעוקפת את תל דן, מעבר לגבול הבינלאומי. הסורים התחילו לירות. תכף חיל האוויר היה באוויר, היפלנו שני מיגים והתחלנו לפגוע בפרויקט ההטיה.
“לא היה אישור להפעיל את חיל האוויר. בן גוריון ואח”כ אשכול אמרו שמפעילים את חיל האוויר רק אם יורים על ישובים. אז שיזמנו תקריות. ביימנו נסיעה של קומנדקר מזרחה. אם הם לא ירו אז אמרו לנהג ‘תסע יותר לאט, תסע עוד קצת מזרחה’. הסורים ירו ואז אנחנו הפעלנו את השריון שלנו…”
מה, נהגי הקומנדקר היו מתאבדים?
קיפניס: אחד מנהגי הקומנדקר היה דמות מוכרת, אלוף, לא נעים לי שתקליט את זה, היה יקי עמידרור. אמר לי ‘אני נוסע והם לא יורים ואז דדו עלה על הקשר ואמר לי ‘תיסע יותר לאט’. הם היו מוגנים, גם הטרקטורים היו משוריינים.
“כדי לא להסלים ולהפעיל את חיל האוויר, אז טליק שהיה מפקד גייסות השריון, פיתח שיטת ירי תלול מסלול לטנקים. הוא עצמו ירה, פגע ונפצע שם. כדי שיהיה אישור להפעיל את חיל האוויר היה צריך להסלים את התקרית, כדי שיוכלו להגיד שהסורים ירו על ישובים. וזה מה שעשו. ואז כשירו על ישובים העלו את חיל האוויר ופגעו בפרויקט ההטיה. בעיקר רצו להרתיע את הסורים וגם להעניש אותם על התמיכה שלהם בפת”ח, שקם בסוף 64′ והפעולה הראשונה שלו, לא במקרה, היתה נגד המוביל הארצי.”
אתה יודע שסוזי אבן כתבה בממואר שלה על התקריות בשטח המפורז, אחרי מותו של בעלה – הרי אבא אבן היה מתון פוליטית והוא היה השגריר באו”ם – והיא סיפרה שהוא מאוד זעם על מה שנתפס בעיניו כהתגרויות של צה”ל מול הסורים. אחרי אחת התקריות, היא סיפרה, הוא ממש השתולל וטען שזו פרובוקציה של צה”ל. אחרי נאומו באו”ם הוא קיבל טלגרמה מבן גוריון שכתב לו; ‘מלכתחילה סבור הייתי שמדובר בפרובוקציה של צה”ל אבל אחרי ששמעתי את נאומך המזהיר באו”ם השתכנעתי בצדקתנו’.
קיפניס: (צוחק) “כן, ממש ככה. זה לא סוד. דיין אמר: ‘כולנו עשינו את זה, צ’רה, לסקוב ואני (דיין היה אלוף פיקוד צפון), ויצחק רבין. אבל מי שהכי אהב לעשות את זה היה דדו’.”
“המטרה העיקרית היתה לתקוף עמוק בסוריה, וזה מה שעשו.”
***
האזנתם לפרק 71. “קו-אידן, בחיים לא שמעתי על זה” – קו מז’ינו המקומי שנעלם מהתודעה נחשף עכשיו בהדרגה ממזרח לכנרת.
אם הגעתם/ן עד לכאן יתכן ומצאתם/ן עניין בתוכן המשודר ולכן אני מסיים שוב בפנייה אישית אליכם/ן. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כדי שנוכל להמשיך ולהגיש בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה כספית שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית; לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת – פרטים ב“עזרה ותרומה” בתפריט הראשי באתר פרות קדושות
תודה ולהתראות בפרקים הבאים.
להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד את קובץ הקול לנייד או למחשב. או להשתמש באחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):
ממש מעניין , ב-17 באפריל 2023 , נערך סיור בקו אידן , שיצא מקבוץ דגניה א’ .
כעת עליכם לתקן את השם המופיע בכתבה .
בטעות נרשם פנחס מלובני . אבל , שמו פסח מלובני .
תודה, תוקן!
קיפניס מעוות ומחסיר מידע. כשרצינו שהמוביל הארצי יתחיל בכינרת, לא נכון שבכך הפרנו את שביתת הנשק.
נכון שאנו יזמנו הרבה מהתקריות, אבל תקריות רבות עדיין יזמו הסורים. יותר מזה: בעקיפין נותנים פה לגיטימציה למנהג הסורי להפגיז ישובים שלנו לאחר שהכנסנו טרקטור לחרוש בשטחים המפורזים, שזו כלל לא היתה הפרה של הסכמים.
גם ענין הסכמי שביתת הנשק מוצג פה באור מטעה. אנו כבשנו שטחים בלבנון, והסורים כבשו שטחים בישראל. דרשנו ב 1949 שכל הצדדים יסוגו לקו הגבול הבינלאומי, כלומר הסורים יסוגו לגבול, ואנו ניסוג בלבנון מהגבול. עקב לחצים בסוף נדפקנו, נסוגנו בלבנון, אבל הסורים הסיגו סטטוס של שטחים מפורזים בתוך שטח ישראל לפי הגבול הבינלאומי.
יש עוד מידע עקום חסר ומסולף אבל לא אאריך.
כתבה יפה ומעניינת מאד. אבל לא להפיץ בציבור, כדי לשמר את המיתוס של הסורים הרעים, כי הם באמת רעים
(ואנחנו הטובים).
אכן היסטוריה פופולרית נהדרת.
לענין אמירתך שהישובים ממזרח לכנרת היו ההתנחלויות הראשונות, הרי זו אמירה אנכרוניסטית לחלוטין. הקיבוץ עין גב ישב ממזרח לכנרת שנים רבות לפני מלחמת העצמאות ולפני הסכם שביתת הנשק עם סוריה. השטח בו הוקמו אח״כ תל-קציר, האון, היה שטח בתחומי הרבונות של ישראל, גם אם היה שטח מפורז. דיון מפורט על כך, וגם על תקריות אל-חמה ותל-מוטילה אפשר למצוא בספרו של אריה שלו ׳שיתוף פעולה בצל עימות׳.
מחקרו של יגאל קיפניס על רמת הגולן הוא אולי הנרחב ביותר – בעברית. יש מחקרים בשפות אחרות.
אכן הרבה מתקריות הגבול בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היו ביוזמה ישראלי, או פרובוקציה של ישראל. אך רוב התקריות היו ביוזמה סורית. במסגרת המחקר שלי על כיבוש רמת הגולן בדקתי את הסוגיה הזאת.
מתי נבנה מכשול הזה? התאריך המוצע מעורר קושי: בקיץ 1941 סוריה נכבשה בידי הצבא הבריטי, כך הלא היה צפוי איום מצפון על א״י. אז לשם מה המכשול?
התעלמת מחברי העמק שי טייפלד וארלה רוטשילד, שהם למעשה הציתו את החיפושים ופתרו את ספור שדה המוקשים שהקשה על החיפושים. מצאנו את מערת הצבוע שהחברה להגנת הטבע מנעה מהחיפושים. למעשה אין מוקשים ושי טייפלד ז”ל נתן לנו את הביטחון שאין מוקשים.
הייתי עם עוזי קרן ושלמה מנוח בסיור בשטח. ואל נשכח את יוזמתו של שי טייפלד ז”ל, שהעמיק מבחינה גיאולוגית לתוואי שטח נקי ממוקשים ואיפשר לבצע חפירה לעומק.
מקובל, שמפעל ‘ייבוש החולה’ היה בשנות ה- 50, אבל לא מקובל לציין מתי בדיוק זה היה. לפני מפעל הייבוש היה מפעל מים אחר שישראל ניסתה לבצע – ‘מפעל הטיית הירדן’, שמתועד היטב, שהחל בקיץ 1953, בשטח המפורז, במעברת הירדן לרגלי ‘תל עתרת’. מפעל זה שלא הושלם, שמטרתו הייתה לתפוס את מי הירדן ולהוליכם בגראוויטאציה עד אזור כורזים ומשם אל החלק שממומש, שנים לאחר מכן, אל מוביל המים הארצי. העבודות באזור המפורז הופסקו ביום 28.10.1953, על פי החלטת ממשלת ישראל, בעקבות תלונה סורית ל’וועדת שביתת הנשק’ המשותפת שהגיעה לדיון במועצת הבטחון. על זה בלווי תמונות וצילומי מסמכים, בפוסט, בקישור http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_937
הונחתו “הוראות מגבוה” וחיילים נשלחו כבובות פיתוי לייצר פרובוקציות ולאלץ את הסורים להגיב באש. עשרות חיילים נשלחו ככה כצאן לטבח ונהרגו. מבחינת ההם “מגבוה” לא היה שום ערך לחיי אדם, מאז ועד היום. מעניין אילו סיפורים סיפרו במהדורות החדשות? איזה שקרים ? אנחנו מדינה של פסיכופתים. כל הקיום שלנו פה מבוסס על הונאה ושקר ואכזריות.
מעניין מאוד
תודה
קצת צניעות. לא חייבים לומר ולומר מצאנו. אפשר לומר הגענו. אולי אחרים הגיעו כבר קודם למקום (ואכן אחרים הגיעו למקומות האלו עוד קודם לכן).