[הבלוג] בנפול אויבך – מערפאת עד עריקאת

זיכרון ילדות – שדרן רדיו מדווח על מותו הפתאומי של גדול אויבי ישראל, ג’מאל עבד אל נאצר, ומיד אחר-כך מתבקשת תגובתו של סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, בשם מדינת ישראל, והוא אומר משפט יחיד של נדיבות שנחקק בזיכרוני – “בנפול אויבך אל תשמח!”

בשלהי שנות ה-80, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה הוזמנתי להשתתף בכנס בינלאומי בספרד שם פגשתי צעיר פלסטיני אלמוני, כבן גילי, שהותיר בי רושם עז, סאאב עריקאת שמו. מפגש של ישראלים ופלסטינים בחו”ל הוא תמיד תופעה מעניינת; הם מסתדרים זה עם זה מצוין, יותר מאשר עם כל בני לאום אחר. הבעיות מתחילות כשחוזרים הביתה, למודל המציאות. עריקאת אמר לי אז שאני הישראלי הראשון שהוא פוגש בחייו, שאינו חייל או איש מג”ב במחסום, ושאני דווקא נחמד.

מאז המפגש הזה ולאחר שכוכבו דרך בעקבות ועידת מדריד ב-1991 והוא הפך לאחד הדוברים הרהוטים של העניין הפלסטיני נפגש עריקאת עם עוד ישראלים רבים, חלקם נחמדים, אחרים פחות והפך למחזיק היידע המדופלם ביותר של דינאמיקת המו”מ בין ישראל והפלסטינים בשלושת העשורים האחרונים. לאורך הדרך הוא רכש את אמונם של ישראלים רבים, שבאו איתו במגע והרשים אותם (ר’ ציפי לבני).

לפיכך, ההתנגדות הקולנית בקרב בני עמי למתן טיפול רפואי לעריקאת החולה, שהתחילה לפני כמה שנים כשעמד לעבור השתלת ריאות בהדסה ושבעקבותיה הוא החליט לוותר, לטוס לארה”ב ולעבור את ההשתלה שם, והמחאה שהמשיכה גם באשפוזו האחרון בהדסה, גרמה לי להרהורים נוגים בנוגע לציווי היהודי הישן “בנפול אויבך אל תשמח!”.

החשודים המיידיים, השדרנים הביביסטיים, ארגוני הימין, וכלי התקשורת מטעם, התאגדו גם הפעם ופצחו במקהלה:

“אין שום סיבה שעוכר ישראל אנטישמי, חבר בארגון טרור וברשות המעודדת טרור יזכה לטיפול רפואי על חשבונם של אזרחי ישראל”, טענו ב”אם תרצו” וארגנו הפגנה מול בית החולים עם הקלף המנצח – משפחות שכולות. “הוא לא מחזיק קלצ’ניקוב, הוא מחזיק עט” הזהיר מתן פלג יו”ר התנועה, שמעדיף, כנראה, שהצד השני יחזיק בכלי נשק אחרים, מאחר והפחד הכי גדול של אנשים מסוגו הוא מכוח הטיעונים ומהאינטלקט של הצד השני.

“אויב ישראל, המחבל סאאב עריקאת – לטיפול בהדסה עין כרם. הייתם מאמינים?”, כתב והסית, כהרגלו, גיא בכור בטור שלו. “מי שמזמין אלינו אויבים כמו סאיב עריקאת הוא מטורף”, פסק קלמן ליבסקינד במעריב. וב”ישראל היום” הדהדו את הקולות.

משום מה, התגובה הפאבלובית מימין לאישפוזו של עריקאת אצלנו וההתנגדות לכל גילוי של אנושיות כלפי “האויב”, הזכירה לי את הריקודים על הגגות אצלנו (מטאפורית, כמובן), כשערפאת אושפז במצב קשה סמוך למותו (היום לפני 16 שנה). כך חגגו אצלנו הכותרות בעיתונות המרכזית:

“ברוך שפטרנו”, “בא יומו”, “ערפאת גמור”, “האיש עם השערות על הפנים”, “איש דמים ואיש בליעל”, “ארכי טרוריסט”, “הרוצח מספר אחת”, “חשוב כמת”.

הציפיה למותו של ערפאת והשמחה על קצו הקרב באו לידי ביטוי גם בכותרת חסרת סבלנות כזאת בידיעות אחרונות: “כמה עוד נחכה? ערפאת יכול להישאר במצבו אפילו חודש”. מעטים הזכירו כי ערפאת האניגמטי החזיק בפרס נובל לשלום לצידם של פרס ורבין, וכי הנרטיב הקושר אותו כאחראי העיקרי לכישלון אוסלו ולגל האלימות שבא בעקבותיו סותר את דעתם של בכירים במודיעין הישראלי.

לפעמים ההיסטוריה מזמנת לנו רגעים של התבהרות, כשהיא חושפת לפנינו אירוע דומה מהצד השני של המפה, בדייקנות כמעט מופתית. וכך בדיוק עשר שנים אחרי מות ערפאת, התאשפז במצב קשה הנמסיס שלו, אויבו הגדול ואויבו של העם הפלסטיני, “הרוצח עם הדם על הידיים” בעיני הפלסטינים, אריאל שרון, ולא קם עוד ממיטת חוליו.

בדקתי את האופן שבו סיקרה התקשורת הפלסטינית את דעיכתו של שרון ולמרבה ההפתעה מסתבר שהסיקור היה ענייני למדי, בלי הקללות והנאצות שהטחנו בערפאת החולה. שאלתי את ד”ר לילי פיידי, עמיתה למחקרי תקשורת מהצד הפלסטיני, כיצד היא מסבירה את ההבדל בגישה של שני הצדדים לנפילתו של האויב. היא הסבירה לי, פחות או יותר, כך: אנחנו חברה מסורתית, שמאמינה בגורל ובאל, וכשהאויב חולה, או נוטה למות, לא בזים לו ולא עולצים על מפלתו. במילים אחרות היא חזרה על אמירתו של יגאל אלון אז כשמת נאצר: בנפול אויבך אל תשמח!

#פרותקדושותהבלוג