[הבלוג] הלורד בלפור מבקר את דוד שמגגה בבלפוריה

2 בנובמבר 2020:

היום לפני 103 שנים שלח רוזן אנגלי, חבר במסדר הבירית מכתב למיליונר יהודי ובו הבטיח חבל ארץ שלא שייך לו לעם שעדיין לא הגיע לשם. “הצהרת בלפור” קראו לזה. מאז לא מפסיק הריב על אותו חבל ארץ נידח בין העם שקיבל את המכתב לבין העם שישב בו, וכולנו, אם נרצה או לא, שותפים לאותו גורל שהועידו לנו האנשים המוזרים האלה, ג’יימס ארתור בלפור, הלורד ליונל רוטשילד וידידם הקרוב, המושך בחוטים מאחורי הקלעים, חיים וייצמן, שנראה כאן בתמונה יחד עם בלפור בעת ביקור בבלפוריה.

לפני כמה שנים עזבתי את ירושלים שבה חלפו מרבית ימי הבוגרים ועברתי לחיות בנחלה משלי במושב בלפוריה בעמק יזרעאל, הישוב היחיד בעולם הקרוי על שמו של המבשר. לא נחלה של ממש ירשתי מהורי, אלא שדה ריק עם שאריות של גבעולי חיטה וברקנים, שהשתרע על מה שהיה פעם הבית והמשק של הדוד שמגגה, מצד אימי, שנענה למכתבו של הלורד האנגלי ובא מאמריקה ליישב את פלסטינה.

אביו של שמגגה, שהקדים לעזוב את אירופה והיגר לאמריקה היה לענף היחיד של משפחת אימי, ששרד את המלחמה הגדולה. ממקום מושבו באמריקה הוא רכש בראשית המאה שעברה נחלה בת מאה דונם בעמק, ש”שר הישימון שלט בו בכל”, במחיר של 240 דולר – שאותו ישלם ב-24 תשלומים שווים מדי שלושה חודשים. כמוהו עשו עוד כמה יהודים אמריקאים שהתאגדו ל”קהילת ציון”, וחלמו להיות פלאחים עבריים באדמת העמק. הם בנו, לראשונה בא”י, בתי בטון, שקיבלו את השם העברי הבלתי מוצדק “בתי המיליונרים”.

מרבית אדמות העמק נקנו ע”י יהושע חנקין, שכבר יכול היה להיות מיליונר בעצמו, היות והפך לאיל הנד”לן הגדול מכולם בתולדות הציונות, אחרי שרכש בימי חייו מאות אלפי דונמים. במהלך מסע הרכישות שלו הסתובב חנקין ברחבי העמק במין דיליג’נס שחור, כרכרה, שאותה נהג שוורצמן הזקן ממרחביה, שלא מזמן מצא אותה בנו, השכן שלי מבלפוריה בעל ידי הזהב, כשלד במחסן גרוטאות ושיקם אותו לתפארה, כפי שניתן לראות בתמונה.

שמו האמיתי של דודי היה הארי צבי גרשון מנדלסון, אך אצלנו במשפחה קראנו לו תמיד “שמגגה”, כינוי שהוא עצמו בחר, פשוט מפני שהיה שלומיאל חסר תקנה. כשהייתי ילד קטן פגשתי אותו פעם אחת כשהגיע מאמריקה לבקר את הורי ובעברית הארכאית שלו סיפר לי כיצד היה חולב את הפרות אך החלב, מעשה שטן, במקום לדלי מצא את דרכו תמיד לתוך שרוול חולצתו. “הייתי שמגגה”, הודה בפני והסביר בכך את נסיבות חזרתו לאמריקה.

ב-1925, באותה שנה שהדוד שמגגה בא לבלפוריה, הגיע גם הלורד בלפור לבקר בישוב והתקבל בכבוד מלכים. בתמונה הכמעט יחידה שנשארה מהביקור ההיסטורי יושבים לצידו של מבשר “הבית הלאומי”, נחום סוקולוב, חיים וורה וייצמן, חיים ארלוזורוב, ועוד אנשי מעלה. מאחורי גבו של הלורד עומד, זקוף ומחייך, ד”ר דב ברכאן, המקומי, שעליו נספר בהזדמנות אחרת. אבל דודי שמגגה לא נראה בה.

יש להניח כי לאחר שטעמו מהתקרובת הצנועה ביקש הלורד האנגלי להסתובב קצת ולבחון מקרוב את הישוב שנקרא על שמו ולצורך כך הוצע לו לעלות על הכרכרה של שוורצמן הזקן. אחרי סיבוב קצר ברחוב הראשי של הכפר הגיעו האורח ומלוויו אל הנחלה האחרונה בישוב, המשק של מנדלסון. דוד שמגגה, שהיה טרוד באותה שעה בחליבה של הפרות, כשהוא יושב על שרפרף בן רגל אחת, לא שם לב כלל שמבשר הציונות המעשית ניצב ממש בפתח הרפת שלו. הלורד האנגלי שהבחין מיד שמדובר בידיים שמאליות היות והחלב שיצא מפטמות הפרה לא עשה את דרכו כמקובל אל הדלי אלא ניתז לתוך שרוול חולצתו של החלבן, התקרב בשובבות אל הדוד שמגגה מאחור ולחש באוזנו משהו שהתברר כנבואה שתגשים את עצמה במהרה:

!Yankee, Go Home

שמגגה בבלפוריה, 1926

***

מאז אותו ביקור יחיד של בלפור בבלפוריה, שהתקיים ב-7 באפריל 1925, לא הגיע שוב לבלפוריה מקבץ כה רם מהאליטה הארץ ישראלית, כיוון שמיד לאחר אותו אירוע שקע הישוב באלמוניות, שכמעט לא הופרה במשך כ-95 שנה. שהרי לבד מקיומה של קבוצת כדורגל, הפועל בלפוריה, שהפתיעה בראשית שנות החמישים כשעלתה לליגה העליונה, וגם נכנסה להיסטוריה הספורטיבית כאחת מקבוצות ההגנה הגרועות בליגה, כשסיימה את העונה עם למעלה מ-100 שערי חובה, שנומקו בכך שהשחקנים לא התאמנו והגיעו למשחקים ישר מהרפת ומהפלחה – רק מעטים ידעו משהו על הישוב הקטן הזה.

***

בשבתות האחרונות, כמו בצמתים רבים אחרים בעמק ובכל הארץ, עומד קומץ מתושבי בלפוריה בכניסה לישוב עם שלטי מחאה כנגד היושב בבלפור. כשחשבתי על הנוסח היאה לשלט אותו אחזיק כמו מין “הצהרת בלפוריה” פרטית משלי, נזכרתי בדודי שמגגה, שאף שמעולם לא הזיק לאיש הוא בחר לחזור לאמריקה לאחר שהתברר לו שהוא לא-יוצלח גמור. “לך!” כתבתי על השלט שלי.

***

#בוסתןבעמק

#פרותקדושותהבלוג