לפני שנתיים וחצי החלטתי לעשות מעשה ורכשתי נחלה קטנה עם בית, בוסתן, כמה עצי זית ובאר מים, באי יווני. לא בשמחה ולא בקלות בא לי זה – כאב גדול הרחיק אותי מהבית במולדת. נחלתי שם דומה מאוד לזאת שכאן. אנימה מונדי – נשמת העולם – שני הבתים כמו הפכו עם הזמן לאורגניזם חי בעל נשמה אחת משותפת, את שניהם אני אוהב ואני נע תדיר ביניהם, עובר ושב.
באמצע הקיץ אני נוהג לברר אם בשלו הסברסים. באי היווני לא מצאתי שהם ראויים למאכל. אצלי בעמק אינני צריך להרחיק, הם קרובים אצל שולחני, בקצה כרם הזיתים שנטעתי לפני יותר מעשר שנים בשדה הריק שירשתי מהורי בעמק. הזיתים נותנים לי משמנם ואת הפרי אני הופך בשיטה ובמידה הנכונה למעדן מלוח שחביב מאוד על אורחי. לאורך הגדר נטעתי שורה של בוגנוויליות, "מג'נונות", בפי הערבים, שיופיין ופראותן, כך חשבתי – הו תמימות לא קדושה – תגן על נחלתי מהרוחות הרעות הנושבות מבחוץ. ביניהן זרקתי כמה כפות של שיחי צבר שהבאתי מאזור לטרון, שגדלו במהירות, התפשטו והניבו כל קיץ מדליונים לרוב של זהב קוצני. אלא שהרוחות הרעות בזו ליופי ובאו ימים רעים לארץ.
חוץ ממה שאומרים על הסברס, שהוא מזון על, עשיר בסילניום ובמגנזיום, משפיע לטובה על לחץ הדם, משפר את התקשורת בין תאי המוח, עוזר לתפקוד המעיים ושריר הלב, בונה עצם, ומה לא, אני אוהב אותו כי הוא טעים בטירוף ומזכיר לי את ילדותי. כשרעיתי את צאן אבי בשדות המרוחקים, הגעתי לפעמים עד לגבעה מכוסה ביער של קקטוסים שהסתיר חורבות של כפר ערבי ששכן מתחת שורשיהם כמו מטען שלא התפוצץ. נהגנו לקטוף את הפרי באמצעות קופסאות שימורים ריקות שחוברו במסמר למקל ארוך. לרוב התמלאנו קוצים קטנים ומעצבנים, אך מה אלה לעומת טעם גן העדן של הפרי המופלא?
היום אינני משתמש עוד בקופסת הפלא של ילדותנו אלא במוט טלסקופי עם שלוש אצבעות בקצהו שאני מניע באמצעות ידית, אשר מאפשר לתפוס מרחק בטוח מהקוצים הדקים המתעופפים ברוח ולהשליך את הפרי הנקטף לדלי עם מים שמנטרל את ממזריותם. לפני כמה שנים התחילה להתפשט בארץ כנימה ממאירה שחיסלה כמעט את כל משוכות הצבר. כך התייבשו ומתו כל הסברסים שנטעתי לאורך גדר הנחלה שלי. אלא שעקרון הריבוי של הטבע התגבר על המזיקים וכנפי צבר בודדים שנותרו חיים על האדמה הצמיחו מחדש את הגדר החיה, הכנימה נעלמה מאליה, ומשוכות הצבר חזרו השנה ללבלב.
גם את כרם הזיתים שלי פקדה לאחרונה פטריה, שפגעה בשורשים והביאה לכך שכמחצית מעצי הזית התייבשו ומתו. בצר לי כבר חשבתי לוותר על הכל, אבל אז החלה תופעה מוזרה – מתוך שורשי העצים הופיעו חזירים ירוקים שהחזירו צבע ללחיים של העצים היבשים. מה שקרה לשיחי הצבר התרחש בין הזיתים. "אוטופואסיס", קוראים היוונים לחיוניות האקולוגית הזאת, היכולת של מערכת חיה לייצר ולחדש את עצמה באופן עצמאי.
כשאני יושב בביתי בעמק ומקליד דברים אלה אל המחשב קערת הסברס, שנראית בתמונה, מונחת לפני, כמו כל שנה בקיץ, ובין מילה למילה ובין שורה לשורה ובין פסקה לפסקה אני עושה הפסקה ונועץ את המזלג בבשרו של אחד הממזרים שנאספו לקערה הגדולה, אחרי שהסתיימה מלאכת הקילוף וכבר שלפתי מאצבעותי כמה קוצים טורדניים באמצעות השיניים ובעזרת המים ולפני שהעסיס הכתום הנימוח לתוך גרוני יגרור אותי להשמיע גרגורי תאוותנות קולניים אזכור שכל שנה בחום אוגוסט, מאז ימי ילדותי המוקדמים, אני לא יכול לוותר על החסד המופלא הזה שמתחבא מאחורי הקוצים ותוכו כטעם גן עדן, ושגם אחרי שעזבתי את בית הורי בגליל ועליתי ירושלימה וגם אחרי שעזבתי את העיר ועשיתי לעצמי מין טרנספר מרצון אל השדה בעמק שירשתי מאבי, וגם אחרי שבצר לי עשיתי מעשה והרחקתי אל מעבר לים, לא שככה אהבתי הישנה לטעם הילדות הזה, וגם אם לא נותר כבר כמעט דבר מהעולם של האתמול, אני יודע שעלי צבר אלה שקיבלו חיים חדשים בגני, עלו וגדלו והתפשטו מחדש והם מניבים שוב יער של פירות פתייניים, שאני יוצא אליו עם האצבעות המכניות המורכבות על המוט הטלסקופי, שהחליפו את קופסת השימורים והמקל, וכך ממרחק נכון ממעוף הקוצים הדקים אני שולף מתוכו את הפירות, כמו איכר שאוסף ביצים מהלול, ושם אותם בדלי מים, ומערבב היטב על מנת לסלק את הקוצים השקופים, הבלתי נראים, שעפים ברוח ונדבקים לבשר אם לא נזהרים, ואחר כך שופך את תכולתו לכיור המטבח וכמו פעם בוצע בסכין את פטמות הפרי, מימין ומשמאל ואחר-כך שורט חתך בגבו ומקלף הצידה את מעיל הפרווה הקוצני ואז בוקע אפרוח חדש מתוך ביצתו שאותו אני מניח באהבה גדולה בקערה הגדולה, שהולכת ומתגבהת בעוד ועוד מסוגו עד שאין עוד מקום לחבריו וזה הזמן להפקיד את הקערה למשמרת במקרר ולהוציאה רק אחרי שחומה של השמש המלהטת בתוך קרבי הפרי תתחלף בקרירות שתרמוז ותבטיח שהגיעה העת לנגוס סוף, סוף בכתום הזה, ושהגיע הרגע להניח את הצלחת בין המסך והמקלדת, בין המעשה להשתקפותו, וכך בין מילה למילה ובין שורה לשורה ובין פסקה לפסקה אפשר יהיה לעשות הפסקה ולנעוץ את המזלג בבשרו ולהתמכר אליו כשהוא נוזל, זולג, נמס ומתגרגר במורד הלוע ולדעת שלזה ייקרא אושר, ולרצות להשאיר ממנו גם לאחרים, וגם אם מחשבות טורדניות על העתיד לבוא יבקשו לחדור פנימה, טעמו המשכר ידחה אותן לפי שעה הצידה, כי לצבר הזה יש סבלנות רבה והוא לא מפחד מדרך ארוכה בכלל. אוטופואסיס.
#בוסתןבעמק
לקבלת עדכונים בווטסאפ על פרסום פרקים חדשים – קבוצה שקטה לעדכונים בלבד (לחצו על הקישור)
#בוסתןבעמק
כתיבת תגובה