[הבלוג] בין רומן גופמן ליגאל עמיר

5 תגובות

1. 

   ALi Sabah

   26 באוגוסט 2026

   amazing

   Reply
2. 

   יצחקיהו הראשון

   26 באוגוסט 2026

   וואלה
   מזעזע

   Reply
   1. 

      יזהר באר

      28 באוגוסט 2026

      תודה רבה, יפתח, על התוספת הזאת, שמרחיבה את הבנת הנושא המדובר. אוסיף את המידע הזה כנספח לדברים שכבר פורסמו.

      Reply
3. 

   יפתח ספקטור

   27 באוגוסט 2026

   על לודנדורף ועליונות פיקוד הצבא על המדינאים
   מבוסס על בדיקת ספרות באמצעות AI

   יש להבחין בין הניסוח התיאורטי המפורש של דעותיו של לודנדורף לאחר מלחמת העולם הראשונה, לבין דעותיו ותפקודו במלחמה עצמה.
   התיאוריה הבשלה:
   המקור החד ביותר הוא ספרו של לודנדורף Der totale Krieg (המלחמה הטוטלית) שפורסם ב־1935. שם הוא יוצא במפורש נגד קלאוזביץ. קלאוזביץ טען שהמלחמה היא כלי של המדיניות; לודנדורף הופך את היחס וקובע: Darum hat die Politik der Kriegsführung zu dienen.”" – כלומר: "לפיכך, על המדיניות לשרת את ניהול המלחמה". בהמשך הוא חד אף יותר ומצהיר שהמצביא (Feldherr) צריך לעמוד בראש בכל תחומי החיים, עליו להיות הגורם המכריע ורצונו צריך להיות הקובע.
   מחקר מודרני של Oxford מסכם את עמדתו של לודנדורף כדרישה לרכז את הסמכות בידי מנהיג צבאי בעל כוח עליון על כל היבטי ניהול המלחמה, לרבות העורף האזרחי, ומגדיר זאת במפורש כ־“military supremacy in total war”.

   ומה לגבי מלחמת העולם הראשונה עצמה?

   כבר במהלך המלחמה לודנדורף פעל בכיוון הזה. לאחר שהוא והינדנבורג קיבלו את הפיקוד העליון ב־1916, ה־OHL ‏(Oberste Heeresleitung) הלך והשתלט למעשה גם על תחומים מדיניים, כלכליים וחברתיים. מקור גרמני של ה־Bundeszentrale für politische Bildung מתאר זאת במפורש: לודנדורף "ייצג את בכורת ההנהגה הצבאית על פני ההנהגה המדינית" וההנהגה המדינית הגרמנית נכנעה במידה רבה לתביעה זו.
   אבל יש ניואנס חשוב: במכתב מ־17 בספטמבר 1917 כתב לודנדורף:
   Politik, nur im Kriege ist es ihr Schrittmacher.” Das Militär kommt nach der" – כלומר בקירוב: "הצבא בא אחרי המדיניות; רק בזמן מלחמה הוא המוליך אותה.”

   זה ניסוח מעניין מאוד, מפני שהוא מראה שלא נכון לייחס ללודנדורף של 1914–18 בפשטות את הדוקטרינה המלאה שפרסם ב־1935. במהלך המלחמה הוא כבר דרש בפועל עליונות רבה מאוד לצבא בעת מלחמה; לאחר התבוסה הוא הקצין והפך זאת לתיאוריה כוללת של "מלחמה טוטלית”. ב־1919 הוא אף האשים במפורש את ההנהגה הפוליטית בכך ששברה את כוחו של הפיקוד הצבאי ושל האומה, כלומר פירש את התבוסה במידה רבה כתוצאה מכשל של ההנהגה האזרחית ולא של הצבא (ומכאן ועד ל"סכין בגב" הדרך קצרה).

   לכן, ניסוח מכליל לעמדתו של לודנדרוף יהיה: במלחמה טוטלית על המדיניות להיות כפופה לצורכי המלחמה, ועל המצביא לעמוד בראש מערכת קבלת ההחלטות.

   להלן כמה סימוכין טובים מתקופת מלחמת העולם הראשונה או סמוך מאוד לסיומה:

   1. 1916 – עם כניסתו לפיקוד העליון (OHL): לודנדורף הבטיח לעצמו "אחריות משותפת מלאה” (volle Mitverantwortung) לכל ההחלטות. הביוגרפיה הלאומית הגרמנית מתארת כי הוא ראה עצמו רשאי להתערב בכל התחומים הרלוונטיים של מדיניות הפנים והחוץ כאשר שיקולים פוליטיים הפריעו, לדעתו, לניהול המלחמה ה״מוחלט״.
   2. 1917 , יולי- הדחת הקנצלר בתמן־הולווג: לודנדורף היה גורם מרכזי בהפלת הקנצלר לאחר שהתנגד למדיניות המתונה יותר שלו. גם ממשיכיו של בתמן־הולווג התקשו לעמוד מול התערבות ה־OHL בעניינים מדיניים.
   3. ציטוט של לודנדורף מ־1917 שמחדד את השקפתו בצורה מעניינת:
   Das Militär kommt nach der Politik, nur im Kriege ist es ihr Schrittmacher.”" כלומר: הצבא בא אחרי המדיניות; רק במלחמה הוא הצועד לפניה/המכתיב לה את הקצב.” בזמן שלום — קדימות למדיניות; במלחמה — הצבא הוא שמכתיב את הקצב.

   4. עדות חשובה מאוד מגיעה מגנרל וילהלם גרנר, בעצמו איש צבא בכיר, שבאוקטובר 1918 כתב על לודנדורף שהוא אמנם מעריך אותו כחייל, אבל שהוא ־“believed he could give orders where this was not possible” כלומר: האמין שהוא יכול לתת פקודות במקום שבו אי־אפשר היה לעשות זאת. זו ביקורת בת־הזמן על ניסיונו להחיל את דרך החשיבה הפיקודית על המערכת המדינית.

   5. לאחר התבוסה, 1919, לודנדורף עצמו ניסח את הדברים בחריפות רבה. הוא כתב כי הממשלה והרייכסטאג הפקירו את הצבא, ובהמשך: “Not the enemy, but our political leadership broke down the power of our military command…” – כלומר: לא האויב, אלא ההנהגה המדינית שלנו היא ששברה את כוחו של הפיקוד הצבאי…”

   6. היסטוריונים גרמנים אכן מתארים את התוצאה כPrimat des Militärs — "בכורת/עליונות הצבא”. מחקר של ה־Bundeszentrale für politische Bildung אומר במפורש שלודנדורף ייצג את קדימות ההנהגה הצבאית על פני ההנהגה המדינית. אפשר להשוות זאת מילה מול מילה לקלאוזביץ, ולראות כיצד לודנדורף של 1935 הופך כמעט במפורש את נוסחת קלאוזביץ.

   Reply
4. 

   עודד בלבן

   1 בספטמבר 2026

   שלום יזהר
   תודה ששיתפת את מאמרי ומצאת אותו מרתק.
   ההשוואה שעשית, בעזרת ציטוט דבריו של ד״ר אורן יהי-שלום בראיון שערכת איתו, בין גופמן ליגאל עמיר, חושפת מבנה עומק משותף. שניהם נשענים על סמכות שעוקפת את המוסד המכריע: הדרג הנבחר אצל גופמן, הסנהדרין ופסק ההלכה המפורש אצל עמיר.
   אכן, גופמן לא ראה את הסתירה הפנימית, לפיה כל כוחו של “אין מורין לו” הוא בכך שאי אפשר להורות אותו. ברגע שהופכים אותו לכלל, לדוקטרינה נלמדת, הוא מאבד מתוקפו. גופמן עושה בדיוק זאת: הוא כותב תורת-לחימה הנותנת למצביא היתר עקרוני לפעול על דעת עצמו. אבל היתר שיטתי ומנוסח לפעול לבד הוא בדיוק מה שההלכה שהוא מצטט אוסרת. גופמן הופך את החריג-שאין-להורותו לכלל, וכך סותר במו-ידיו את המקור שעליו הוא נסמך.
   מכאן הנקודה שהכי מטרידה אותי. עמיר אמנם אחראי לרצח ששינה את פני המדינה כך, שיתכן שבלעדיו לא היינו צריכים, בין יתר הדברים הרבים והאיומים, להתייחס לרומן גופמן. אך מנקודת המבט של המכנה המשותף שבינהם, אין לגופמן יתרון על יגאל עמיר. עמיר היה קנאי בודד, שפעל ביודעין בניגוד לחוק ונענש. גופמן ממסֵד את אותו היגיון אנטינומי ומעניק לו לגיטימציה, ובסופו של דבר מתוגמל על כך באחד המינויים החשובים במערכת הבטחון של המדינה. אותו “אין מורין לו” — עמיר לא נזקק לפסק מפורש, גופמן לא נזקק לבסיס חוקי — נדד מן השוליים אל המרכז: מן הרוצח שפעל לבדו אל הדוקטרינה שבלב מנגנון הביטחון. החריג הפך לתורה, והתורה עלתה לשלטון.
   ברמה המושגית, מה שמאחד את שניהם הוא כשל מצוי/רָאוי: המעבר מ“אני רואה את המציאות נכוחה” — טענת עובדה — אל “לפיכך מותר לי לכפות, ואף להרוג” — טענת ראוי. שום חדוּת ראייה אינה מכשירה עקיפה של הסמכות הלגיטימית; זו בדיוק ההזיה שהמאמר שלי ניסה לפרק, ושאתה הראית עד כמה היא מושרשת.
   ולבסוף, התוספת של יפתח ספקטור על לודנדורף משלימה את התמונה מן הצד השני. גופמן אינו המצאה מקומית; יש לו שושלת אירופית קדם-פאשיסטית, ההופכת את קלאוזביץ — “על המדיניות לשרת את ניהול המלחמה”. וכדאי לזכור לאן זה הוביל את לודנדורף עצמו: אל “לא האויב, אלא ההנהגה המדינית שברה את הצבא”, כלומר אל אגדת “הסכין בגב”. מן הפרטוריאניזם ועד מיתוס הבגידה הדרך קצרה.
   אז שוב תודה, לא רק על המחמאה, אלא על כך שלקחת מושג והפכת אותו לאזהרה קונקרטית. זה בדיוק מה שנחוץ עכשיו
   לצערי לא הכרתי את הבלוג שלך לפני שיורם פרי העיר את תשומת לבי. הצצתי בו קצת ואני כמובן מאד מתפעל ומעריך את עבודתך, ותמיד שמח למצוא שותפים לעמדות ומחשבות. .
   בברכה,
   עודד

   Reply